ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין) של בית משפט השלום לתעבורה באילת (כב' סגן הנשיא השופט עדן), בתיקים 4618-08-11 ו-8574-07-11, לפיהם הרשיע בית משפט קמא את המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של הפרעה לתנועה לפי תקנה 21(ב)(3) לתקנות התעבורה, ואי ציות להוראה של שוטר, לפי תקנה 23(א)(2) לתקנות התעבורה, וגזר עליו עונשים של פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 30 יום, פסילה מותנית וקנס.
על פי עובדות הכרעת הדין, עצר המערער את רכבו בכביש עירוני, חסם נתיב נסיעה, ולא ציית להוראת שוטר, להזיזו.
בית משפט קמא האמין לגרסאות השוטרים, אודות ההפרעה לתנועה, והסירוב לפנות את הרכב, ודחה את גרסת המערער, לפיה לא רכבו לא הפריע לתנועה, ובכל מקרה עמד במקום דקה קצרה, ולא חמש דקות כטענת השוטרים. בית משפט קמא דחה גם את טענת המערער כי הסאגווי של השוטרים חסם את רכבו באופן שלא יכול היה להזיזו עת התבקש, וזאת על יסוד תמונות שצילם המערער בעצמו, של המקום וכלי הרכב. בית משפט קמא קבע גם על סמך תמונות אלה, כי רכבו של המערער הפריע לתנועה, באופן ששתי מכוניות לא יכולות היו לעבור בכביש, זו מול זו.
את חומרת העונש נימק בית משפט קמא, בכך שהתנהגותו של המערער היוותה התרסה כלפי עבודת השוטרים והפעלת סמכויותיהם, ודחיית גרסתו העובדתית מלמדת על כך שאינו מקבל אחריות על מעשיו. במסגרת הטיעונים לעונש חזר המערער והטיח ביטויים קשים בשוטרים, המחזקים מסקנה זו.
בית משפט קמא התייחס לנזק הכלכלי שעלול להגרם למערער עקב פסילת, בהיותו נהג מונית, והביא אותו בחשבון בשקילת העונש.
המערער מלין על הכרעת הדין וגזר הדין.
אשר להכרעת הדין, טען ב"כ המערער בכתב הערעור, כי לא היה מקום להאמין לעד השוטר, לאחר שטען כי רכב המערער עמד לפני מעבר חציה, שעה שבמקום אין כלל מעבר חציה. לא היה מקום לקבל את טענת השוטר כי המערער סרב להזיז את הרכב, לאחר שהסגוואי של השוטר עמד לפני רכב המערער וחסם את היציאה. גם ההפרעה לתנועה לא עולה מדברי השוטר.
גם לשוטרת, לא היה מקום להאמין, לאחר שאישרה כי קיימת מדיניות רדיפה אחרי נהגי מוניות, כי טפחה על כתפו של המערער, ואי דיוקים נוספים שנפלו בדבריה. בנוסף, דיברו השניים בהפסקה, מה שמלמד לטעמו על תיאום עדויות. לטענתו, היה מקום להאמין לגרסתו של המערער, אשר טען כי לא הוציא מילה מפיו לאורך כל האירוע, וכי השוטרים הם אלה שנהגו בו בבריונות.
איני מקבלת טענות אלה.
בית משפט קמא שמע את העדים והתרשם מהם, וערכאת הערעור לא תמהר להתערב בממצאי מהימנות, וממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד התרשמותו מהעדים. לא מצאתי גם בנימוקיו, אשר התבססו בין היתר על ראיות אובייקטיביות כצילומים של המקום, אי סבירות המצדיקה התערבות.
"כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית חל ביתר שאת מקום בו ממצאים אלו מושתתים על מידת המהימנות שמייחס בית המשפט לעדים שנשמעו לפניו. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית, המופקדת על מלאכת ההתרשמות מן העדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם נהנית מיתרון ברור על פני ערכאת הערעור".
ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 26.1.11).
אשר לעונש, אמנם אין מדובר בעונש קל, בפרט נוכח היות המערער נהג מונית, והפגיעה בפרנסתו. עם זאת, התנהגות בריונית כנגד שוטרים, וסרוב לציית להנחיותיהם, הפכה לנפוצה, ויש למגרה באמצעות ענישה הרתעתית. אין גם לשכוח כי המערער בחר לכפור ולנהל את המשפט עד תום, ועל כן אין הוא זכאי להקלות שזכאי להן נאשם אשר מודה וחוסך זמן שיפוטי.
אשר על כן אני דוחה את הערעור.
ניתן והודע היום, ה' כסלו תשע"ג, 19 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.